בכל פעם לפני שמרואיינת (או מרואיין, לא משנה) עולה לרדיו, אנחנו מתכנסים לאיזו ישיבת הכנה בטלפון. הרעיון פשוט: הולך להיות אייטם מהיר מאוד. 180 שניות. את צריכה להכניס את הדברים החשובים בסדר הפוך, מהר- מהר. ואם חותכים אותך, ויחתכו אותך, את צריכה לבקש רגע רגע, ואז מהדורה ופרסומות וזה נגמר לפני שהתחיל. ובכלל, גם חוויית ההאזנה מהצד השני מרגישה ככה. הם עולים נרגשים. מקוטעים, לא מספיקים לומר מילה או נדחקים לדבר מהר-מהר. והאמת, שגם מהצד השני בכלל לא ברור בכלל מי דיברה, על מה, ולמה היא נעלמה כל כך מהר.
את כל זה מחליפה החוויה של פודקאסט. בדרך כלל זה 40 דקות- שעה ואפשר לדבר לאט. ולחשוב תוך כדי, ולהעביר אולי קונספט מורכב. "אבל תשמע" תגידו לי, "מי בכלל שומע את זה?" וזה די נכון. אם לתוכנית של אריה גולן בבוקר יאזינו קצת יותר מחצי מיליון מאזינים, לפודקאסט שלכם יאזינו כמה עשרות, אולי מאות. אבל בפודקאסט שלכם, אתם המלכים.
קחו לדוגמה את התוכנית של אריה גולן. מישהו זוכר מי המרואיינים? יש מישהי בישראל שבכלל יודעת שקוראים לתוכנית (או קראו לה פעם) "הבוקר הזה"? למישהי אכפת? ולא. כי הכוכב הוא גולן, והאורחת היא האקטואליה. אז אם אתם רוצים לבנות לעצמכם שם, אתם צריכים תוכנית משלכם. מקום שסובב סביבכם, ושהעניין בו נוגע אליכם.
ברמה הזו, פודקאסט דומה לספר. גם ספר מעט קוראים, אבל מי שכבר קורא מקדיש לו שעות. ספר טוב יכול לשנות מסלול של אומה, יכול להפוך לאדם את זווית הראיה. ופודקאסט טוב, או אפילו בינוני, יכול להיות זה שיביא אותך להבנה שדווקא הדברים שאתם עושים מעניינים, אחרים, שונים, שראוי לתרום להם, לתמוך בהם, או לממן אותם.
רוצים פודקאסט משלכם? השאירו לנו פרטים באתר – https://nirshman.com
