בשבועות האחרונים הולך וצובר תאוצה קמפיין תקשורתי מאסיבי, קמפיין הסגר. מהצד האחד, פימפום חסר עכבות של מספרי חולים, ספירת מיטות ותצלומי זוועה. בכל כתבה נכנס הסגר, בכל פרשנות תובעים טובי הכתבים להבין מדוע לא נכנסים לסגר, ואפילו כאשר אור הלר יוצא לבחון את חופי הים המקסימים של ישראל, השיחה נסובה מסביב לאילו חופים טוב לבקר בהם לפני או אחרי הסגר. עם זאת, מה שלא נכנס, הוא הצד השני של המטבע הזה. כי הסגר, הוא מחלה בפני עצמה.
כי סגר הוא כמו כימותרפיה לגוף רעוע. הוא נועד להדביר מחלה אחת על ידי הרס של הגוף הבריא. הוא אמור ליצור מחנק, שיחד עם החירות, החופש האנושי, היכולת של בני אדם להתפרנס בכבוד, ולהינצל מאלימות הוא אמור לחנוק גם את הקורונה.
כשיצאו העצמאים בקיץ 2020 לרחובות, הם יצאו עם זעם אמיתי. לא היה טיפול בבעיות שלהם, לא היו מספיק פיצויים, עסקים נסגרו וקריירות התמוטטו באחת. הסבל היה עצום, וכמויות חנויות הרחוב הסגורות היו אסטורונומיות. כל חנות כזו עם סיפור קורע לב, כל עסק סגור כזה עם חלומות שבורים.
אבל לאחר כמה חודשים האנרגיה כאילו אזלה מהמאבק הזה. היא לא אזלה כי אנשים התייאשו, אלא כי הסגר חלף. הם קיבלו פתרונות, חזרו לעבודה, ופתאום לא היה להם פנאי לצאת לרחובות. דבר חיובי, למעשה. כאילו הכימותרפיה שהגוף היה זקוק לה בהיעדר חיסונים למחלה פעלה את פעולה הטובה-רעה, וכעת לא נזקקנו לה יותר.
אבל עכשיו, כשהמחלה מרימה ראש שוב, יש כאלה המתגעגעים לרעל. בקוצר רואי הם מבקשים לשכוח את שלל הפתרונות – את בדיקות הסקר, את התו הירוק, את כל מה שאפשר לעשות לפני מכת המחץ ההרסנית. הם מתמכרים לנוחות הזו שבכלא. כי בני אדם אוהבים יותר מהכל את השלשלאות שלהם.
הם שוכחים, שבני האדם, והישראלים בראשם, לא צריכים שידאגו להם. הם לא זקוקים לפיצויים, הם זקוקים לחופש. לחירות לעבוד, ליצור ולפעול כאוות נפשם, בלי מגבלות טוטאליטריות. תן להם לעבוד, בלי להציק להם והם ירימו עסקים, חברות, יצרו מקומות עבודה. מאז שוך הסגרים אנחנו עדים לבום כלכלי. יש לכך סיבות רבות, אבל בראש ובראשונה זה מכיוון שהישראלים באמת חובבי חירות.
ומולם, נמצאים המכורים, חסרי האחריות. אלה שלא מספיק להם. מי שרוצים הגבלות. מי שאהבו את התמונות של הטנדר המשטרתי רודף אחרי רוכב האופניים בפארק הירקון ולא שבעו משוטרים אוזקים מתרחצת תמימה בחוף הים, מייחלים לבואו של הסגר הרביעי. כי כשהמדינה נהיית חזקה מידי, כשהיא מטילה מגבלות על חופש העיסוק, על חופש התנועה, מונעת מילדים לבקר את הוריהם הגוועים המצויים בחו"ל, או מנשים לברוח מבעליהן האלימים, החיים הופכים להיות בלתי נסבלים.
הקורונה כאן, והיא מאיימת מתמיד. המבחן של מקבלי ההחלטות יהיה בעמידה בקמפיין הזה, ומהצד השני ביצירה של קמפיין נגד. כזה שמכיר במחלה, כזה שמעודד התחסנות ומייצר פתרונות יעילים וחכמים. והעיקר, כזה שמעורר אמון ולא גורם לאזרחים לחשוב שיש כאן איזו אג'נדה נסתרת. זו תהיה הדרך היחידה לדחות את קמפיין הסגר ולתת לישראלים עוד חודשים ושנים ארוכות של פריחה.
